רמת השרון רמת השרון

רמת השרון

 
רמת השרון יא עיר במחוז תל אביב בישראל אשר הוקמה בשנת 1923. מצפון לעיר נמצאת הרצליה, מדרום לה תל אביב וממזרח לה כביש 4. שטח השיפוט שלה הוא 22,000 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר
בשנת 2002. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לדצמבר 2005,
יש ברמת השרון 36,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.1
אחוז. רוב תושבי רמת השרון הם יהודים. היחס בין נשים לגברים הוא 1,051 נשים
לכל 1,000 גברים.
רמת השרון
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2004, המועצה
המקומית מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי גבוה (9 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת
בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ד (2003/2004) היה 69.1 אחוז. השכר
הממוצע של השכירים בשנת 2003 היה 9,776 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,008 ש"ח).
חלק
ניכר מבתי המגורים ברמת השרון הם בתים חד משפחתיים. להדגשת אופיה הלא
עירוני נמנעה רמת השרון במשך שנים רבות מלשנות מעמדה המשפטי לעיר והעדיפה
להישאר בסטטוס של מועצה מקומית ("מושבה" בפי תושביה). בשוליה של העיר ישנם
שדות חקלאיים המשמשים לגידול ירקות. בעיר נמצא מכון לטיהור מי שפכים.

לפני הקמת רמת השרון

בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון נמצאו מספר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות במקום במאה השנייה לספירה. האתר הבולט ביותר הוא מערות אפקה, בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית לרמת אביב ג'. מערכת זו של מערות קבורה שומרוניות הייתה בשימוש עד המאה השישית[1]. באתר נמצאו כלים, מטבעות ותכשיטים. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת על עורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית הוא גבעת הגולגלות, מזרחית למרכז הטניס.

במהלך התקופה העות'מאנית הוקם באזור גלילות הכפר אג'ליל, שמספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם הסינמה סיטי, במערב המושבה. כפר נוסף, אבו קישק, הוקם בידי שבט בדואי שהגיע ממצרים בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגלות פעל בית קברות מוסלמי, שכמעט לא נותר ממנו זכר

לאחר הקמת מדינת ישראל

מאז 1944 פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כמועצה מקומית, שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם עורך הדין צבי ברנזון, נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה.

ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-1 בנובמבר 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה פה אחד ביושב ראש הוועד צבי בנימיני לראש המועצה. תחום שיפוטה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו קישק ואג'ליל. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של קריית שאול נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 דונם לכ-18,500.

בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. מועצת הפועלים נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים בהדר יוסף ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו בתים משותפים, שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות אגד ודן חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, מתנ"סים, מרפאה ובריכת שחייה. עם הפעלתה של תוכנית אינטגרציה ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומשנות ה-80 גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג".

במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא.

ב-1959 נבחר לראש המועצה דוד רשף. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו:
"יישוב תת-עירוני עם כיוון בניה לגובה ושילוב אלמנטים אורבניסטיים ותנאי מגורים נוחים ומרווחים, הנותנים טעם ונועם מיוחדים לתנאי החיים בו ועשויים להיות גורם מושך להשתקעות תושבים חדשים"

בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983.

בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת עסיס, אך כשנבחר פסח בלקין לראש המועצה ב-1969 ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר בנתניה ובמקומו הוקם מפעל השנאים "אלקו".
בית ברחוב סוקולוב, מאחרוני הבתים הוותיקים שנותרו ברחוב

בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת 1977, הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונת נווה רום, שיועדה לטייסי חיל האוויר.

בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמספר תושביה באותה העת, למעלה מ-30 אלף, אפשר לעשות כן.

בעשור הראשון של המאה ה-21 השתנתה מגמה זו. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונת המחתרות. בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון לעירייה, וראש המועצה שכיהן באותה העת, גבי פארן, היה לראש העירייה הראשון.

סביבה

רמת השרון מאופיינת בשטחים פתוחים רבים (כ-40% משטחה), והיא מהווה חריג בהקשר זה ביחס לערים אחרות בגוש דן. חלק מהשטחים משמשים לגידולי שדה ולפרדסים, ובחלקם אין שימוש. באזור עמק גלילות, שבדרום-מערב תחום השיפוט של המושבה ריכוז גדול של גאופיטים, ובהם ריכוז הנרקיסים הגדול במישור החוף.

שיעור המיחזור בעיר הגיע בשנת 2005 ל-19%. ביחס לשכנותיה, דומה שיעור זה לשיעור המיחזור בהרצליה, וגבוה בהרבה מאשר בתל אביב (7%) ומהממוצע במחוז תל אביב (7.8%). לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2005 נאספו ממתקני איסוף הבקבוקים 40 מיכלי משקה לתושב, שיעור שבמחוז תל אביב הוא שני רק לכפר שמריהו, והוא גבוה פי שניים משיעור האיסוף בהרצליה. כן נאספו באותה שנה 15 ק"ג נייר לתושב, שיעור שהיה נמוך רק מאשר בכפר שמריהו, המועצה האזורית אפעל (שפורקה בינתיים) וגבעתיים. יחד עם זאת, מספר התושבים למיכל איסוף נייר (350 תושבים למיכל) דומה לממוצע המחוזי, בעוד בתל אביב מספר התושבים למיכל הוא כמחצית מכך.

המפגע הסביבתי הבולט ביותר ברמת השרון מקורו במפעל תע"ש. מלבד קרבתם של חומרים מסוכנים לשכונות המגורים, נגרמו נזקים כבדים לסביבה בעקבות הזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לבורות ספיגה, בריכות חלחול ונחלים הזורמים לירקון, שהופסקו רק בשנת 2000, עם הקמתה של מערכת ביוב מסודרת. הזרמת שפכים זו, לצד הטמנת פסולת תעשייתית ופיצוץ מוקשים בשטחי המפעלים, הביאו לזיהום קרקע ולזיהום חמור של מי התהום. נציבות המים הגדירה את זיהום מי התהום במקום כ"זיהום הכבד ביותר בהיקפו שנציבות המים מצאה בישראל".

בין השנים 1988 ל-1992 נסגרו ארבע בארות מים כתוצאה מריכוזי כרום וחנקות גבוהים. בין היתר, נמצאו בחלק מהבארות ריכוזי פרכלורט גבוהים פי 45,000 מהמותר במי שתייה. בהמשך שנות ה-90 נסגרו ארבע בארות נוספות, וב-1999 הופסקה שאיבת המים במגדל המים בנווה מגן, שהוא אחד מסמלי המושבה. אחרונות הבארות נסגרו ב-2005. לאחר שעד שנות התשעים כל תצרוכת המים של העיר הייתה מבארות מקומיות, נאלצה רמת השרון להתחבר לרשת המים הארצית, וכיום כל מימיה מגיעים ממנה. הדבר הביא להתייקרות מחירי המים, ולפגיעה בחקלאות.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על אוזלת ידם של העירייה, המשרד להגנת הסביבה ונציבות המים, שלא נקטו פעולות למניעת הזיהום או לצמצומו, גם לאחר סגירת הבאר הראשונה ב-1988‏[9]. בשנת 1995 החלה העיריה במגעים עם תע"ש לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, אך אלה הופסקו על ידי תע"ש, בעקבות התנגדות העיריה להקמת מתקן לחומצות בשטח המפעל. בסופו של דבר, הגישה העיריה תביעה נגד תע"ש בשנת 2002‏[10].

במסגרת החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מ-2005 נקבע כי "הקרקעות שיחזרו למדינה לא ישווקו ולא יפעלו לשיווקם עד שתתקבל החלטת ממשלה המסדירה את נושא איכות הסביבה בהם". תוכנית המתאר לאזור קובעת כי כתנאי להגשת תוכנית מתאר מפורטת יהיה צורך בטיהור הקרקעות והמים במתחם. בשלב זה, עדיין יש מחלוקת בין גופים שונים - משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, נציבות המים, מינהל מקרקעי ישראל ותע"ש עצמה - באשר למימון ביצוע סקרי הקרקע, לא כל שכן מימון טיהורם[11].

בעבר התמודדה רמת השרון עם מתקן נוסף שבו אוכסנו חומרים מסוכנים בתחומה – חוות הגז והדלק בפי גלילות. המאבק על פינוי זה נמשך 12 שנים, והושלם בשנת 2004, במסגרת הסכם בין חברות הגז והדלק לבין מינהל מקרקעי ישראל, שגם נשא בעלויות טיהור הקרקע, ולאחר שהתקבלה בנושא החלטת ממשלה[12]. ההחלטה התקבלה ארבעה חודשים לאחר ניסיון פיגוע שאירע במקום

שכונות
בתי מגורים חדשים בשכונת מורשה
מזרח

מורשה: שכונת מורשה שוכנת בחלקה המזרחי של רמת השרון. היא הוקמה בין השנים 1953 ל-1957, עבור עולים ששוכנו עד אז במעברה, וכללה הן בתים משותפים והן בתים צמודי קרקע. בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 הורחבה השכונה, והיא משכה אליה אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה יותר. בתחומי השכונה שוכנים בית ספר רימון למוזיקה, בית ספר הרמב"ם של זרם החינוך העצמאי, מגרש הכדורגל על שם יעקב גרונדמן, המשמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, בתי אבות, מתנ"סים, מגרש כדורת ובריכת השחייה העירונית. בין 1977 ל-1995 שכנה בשכונה המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל. מדרום-מזרח לשכונה נמצא אזור התעשייה.
נווה מגן: שכונת נווה מגן שוכנת ממערב למורשה וממזרח לנווה רסקו. היא הוקמה ב-1954 למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. כמה מהקצינים הזוטרים שהשתכנו בשכונה היו לימים לקצינים בכירים בצה"ל, ובהם חיים בר לב, רחבעם זאבי ועזר ויצמן. במערב השכונה הוקצה שטח עבור נכי צה"ל, ברחוב ששמו מרמז על כך - נווה רעים. מרבית הבתים בשכונה צמודי קרקע. בתחומי השכונה נמצאים תיכון רוטברג, חטיבת הביניים עלומים ובית הספר היסודי אורנים. חטיבת הביניים "נווה מגן", שנסגרה בעשור הראשון של המאה ה-21, נמצאת אף היא בשכונה. כן ממוקמים בשכונה מגדל המים המופיע בסמל המושבה, מגרש אתלטיקה, אולם הכדורסל "אורנים" המשמש את קבוצת הכדורסל אלקטרה רמת השרון ושבט הצופים המקומי, הנושא את שם השכונה. בצפון-מערבה של נווה מגן אזור תעשייה קטן המשמש למלאכה זעירה, ובו גם מקומות בילוי בודדים ותחנת המשטרה של העיר. ממזרח לו שוכן יער ילדי השואה לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.

מרכז
דרך הראשונים
בית יד לבנים הוא אתר הנצחה לחללי רמת השרון, ובו נמצאת גם הספרייה העירונית

השכונות במרכז המושבה חופפות חלקים ניכרים מהשטחים עליהן נבנו בתיה הראשונים של עיר שלום ושבהם ניטעו הפרדסים.

נווה רסקו: שכונת נווה רסקו שוכנת ממזרח לנווה מגן ודרומית לרובע הדר. חברת רסקו הקימה את השכונה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 במקומו של פרדס מטלון. מרבית הבתים צמודי קרקע, אך במרכזה ריכוז של בתי מגורים רבי קומות. רוב שמות הרחובות בשכונה נושאים שמות פרחים, אך מקצתם קשורים בהיסטוריה של רמת השרון - המייסדים, תרפ"ד (שנת היווסדה של המושבה) והמאבק, שנקרא על שם המאבק לעבודה עברית בפרדס מטלון בשנות ה-30. בשכונה בית ספר יסודי אחד, בית הספר "אמירים".
הדר: רובע הדר שוכן מצפון לנווה רסקו, ממזרח לרחוב סוקולוב, דרומית לשדרות ביאליק ולרובע אלון ומערבית לתע"ש. הרובע הוקם במהלך שנות ה-70 וה-80, באזור בו שכנו פרדסים וכן כמה מבתיה הוותיקים של המושבה, בודדים מהם עדיין עומדים על תילם, ובהם ביתו של ראש המועצה הראשון, צבי בנימיני, בפינת הרחובות אוסישקין וביאליק. כשהוקם בית ספר בשכונה ב-1978, ניתן לו השם "הדר", לזכר הפרדסים שעל שטחם הוקם. לימים הפך שם זה לשמו של הרובע כולו. ביטוי נוסף לעברו של האזור ניתן ברחוב הפרדס. רחוב הקיבוץ, בדרום-מערב הרובע, שוכן במקום בו היו צריפיהם של חברי הקיבוצים שהתגוררו ברמת השרון בשנות ה-30. מרבית הבתים ברובע הדר הם בתים משותפים, אך באזור שממזרח לרחוב אוסישקין ובחלקו הדרום-מערבי של הרובע יש גם בתים פרטיים. רחוב סוקולוב, המהווה את גבולו המערבי של הרובע, ורחוב אוסישקין המקביל לו, הם שני הרחובות המסחריים העיקריים של רמת השרון. בתחומי הרובע נמצאים חטיבת הביניים קלמן, בית ספר הדר ובית הספר הממלכתי דתי אור השחר. בצפון-מזרח הרובע שוכן בית העלמין הישן של רמת השרון, והרחוב המוביל אליו נקרא, בהתאם, "הנצח".

אלון: רובע אלון נמצא מצפון לרובע הדר, מזרחית לרחוב סוקולוב, ומדרום להרצליה. הוא משתרע על פני האזור בו שכן הגלעין ההיסטורי של המושבה. רבים מהבתים הישנים נהרסו עם השנים, אך כמה מהם עודם עומדים על תלם, ובהם בית הוועד המקומי (שבסמוך לו הוקם בית העירייה), בית הראשונים (המבנה היחיד במושבה שהוכרז כמבנה לשימור, ומשמש כמוזיאון גאולוגי) ובית מלינוב, שנתרם לרמת השרון על ידי זוג חשוך ילדים, ומשמש כמועדון לגמלאים. כמה מהרחובות ברובע נושאים שמות לזכר החלוצים שהתיישבו במקום בשנות ה-20 - המתנחלים, בראשית והטבק. מבני ציבור נוספים ברובע כוללים את בית יד לבנים (בו שוכנת גם הספרייה הציבורית), בית צבי (על שמו של צבי בנימיני) שבו שכנו בעבר הבנק הראשון של רמת השרון, הספרייה הציבורית והקונסרבטוריון, וכיום משמש את מחלקת הרווחה של העירייה, תיכון אלון (שמשמו נגזר שם הרובע) ובית ספר אוסישקין.

מערב
בתי מגורים ברמת השרון המערבית

האזור שממערב לרחוב סוקולוב, המכונה בעגה המקומית "המערבית", כולל מספר שכונות המאופיינות בעיקר באוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה ובבנייה צמודת קרקע. יובל בן-עמי תיאר את בתי האזור כגרסה מודרנית של חומה ומגדל:
"החומה עשויה בטון מזוין, מטויחת היטב ומכוסה בצבע "שפריץ" דוקרני. המגדל הוא ברוש, דקל גבה צמרת או עץ בננה המזדקר מאחוריה".

קריית יערים: קריית יערים היא הצפונית שבשכונות רמת השרון המערבית. גבולה הדרומי הוא שדרות ויצמן, ומצפון לה שכונת נווה אמירים ההרצליינית. ראשיתה של השכונה בשיכון ליטא שהוקם בשנות ה-50 עבור ניצולי שואה יוצאי ליטא, וסביבו התפתחה השכונה כולה. כמה מהרחובות בשכונה זו נושאים שמות הקשורים ביהדות ליטא ובהם קהילת וילנה, אשל אברהם (על שם ספרו של אברהם דוב כהנא שפירא, הרב הראשי של קובנה) וז' בחשוון (יום הזיכרון ליהודי ליטא שנספו בשואה). בתחומי השכונה בית הספר היסודי קריית יערים וקולנוע כוכב.
גולן: מדרום לשדרות ויצמן שוכן רובע גולן. בחלקו המזרחי של הרובע היו פאתיו המערביים של הגלעין ההיסטורי, ובתים בודדים מתקופה זו עודם עומדים על תילם. השכונה התפתחה מערבה לאחר קום המדינה, ואחד הרחובות הראשיים בה נקרא "למרחב", לציון התרחבות זו. התרחבויות נוספות היו בשנות ה-90 (דרומה) ובעשור הראשון של המאה ה-21 (מערבה; שכונת המחתרות). בתחומי השכונה נמצאים בית הספר היסודי גולן, אנדרטה לזכר תושבי רמת השרון שנפלו במערכות ישראל, בריכת שחייה ומועדון פטנק.
נווה רום: שכונת נווה רום נמצאת מדרום-מערב לגולן. השכונה הוקמה עבור טייסי חיל האוויר, וניתן לכך ביטוי בשמה של השכונה ובשמות הרחובות, הנושאים שמות ציפורים. אין בשכונה מבני ציבור

דרום
שכונת נווה גן

נווה גן: שכונה זו הייתה מושבה עצמאית בשם קריית שאול. היא הוקמה ב-1922, וסופחה לרמת השרון בראשית שנות ה-50. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה השכונה לשנות את פניה, עם אישורן של תוכניות לבניית בנייני מגורים רבי קומות במקומם של הבתים צמודי הקרקע, ואכלוסם החל מ-2005. השכונה מנותקת מרמת השרון גופא, ומופרדת ממנה בבית העלמין קריית שאול ובשדות. בעבר הייתה מרוחקת גם מתל אביב, אך עם התרחבותן של שכונות עבר הירקון, ובפרט עם הקמתה של שכונת תל ברוך צפון, יש כיום רצף טריטוריאלי בין השכונה לבין שכונותיה הצפוניות של תל אביב. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גרם לאורך השנים קשיים באספקת שירותים לשכונה. בשנת 2007 הוחל בהקמת בית ספר יסודי בשכונה, אך עדיין אין בה מרכז מסחרי. עיריית תל אביב, מצדה, דורשת לספח את השכונה אליה

נלקח ע"י ויקיפדיה

דירות למכירה ברמת השרון

מתווכים ברמת השרון

תנאי הרישיון ביצירה זו

דו"ח מיוחד : נדל"ן בארה"ב

הרשמו כאן וקבלו גישה מיידית ובחינם לדו"ח מיוחד: 7 הטעויות הקשות שעושים משקיעים זרים ברכישת דירה בארה"ב
בהרשמתכם אתם מאשרים כי קראתם והסכמתם לתנאי השימוש באתר.

מעוניין למכור, לקנות ?

שיתוף פעולה מלא בין מתווכים מנוסים!
חסר שם מלא
חסר אימייל
הכנס מספר טלפון
Invalid Input
Invalid Input
Optimized-help-wented2

 




נדל"ן בארה"ב

usg

ייעוץ משכנתא מקצועי

ייעוץ משכנתא

כניסת זכיין או סוכן



Elektronik Sigara